I am thrilled that, before I’ve really gotten a chance to publicize the site, it’s already become a collaborative effort. A few days ago, my mom sent me a piece written by the son of a friend of hers in Israel. Oded Mazor is getting an MA in Jewish philosophy at Hebrew U in Jerusalem and studying to become a rabbi at HUC-JIR (following in his father’s footsteps in that latter regard). He wrote the following in Hebrew, I translated it, and I reproduce both versions here with his blessing (the minor variations in references to time are to accommodate for the fact that I’ll be delivering it as a d’var Torah this Shabbat).
***
Tongues of Fire – Fires of Change
In less than two months (and slightly more than 10 months ago) the Jewish people mark the 17th of Tammuz, the day the walls of Jerusalem fell, three weeks before the destruction of our Temple. Some will fast, some will study, too many will ignore the day entirely, but most of us will hear once again the familiar story of the rich man who hosted a feast, sent out his servant to bring a friend, and instead ended up hosting his enemy. Kamtza & Bar-Kamtza, two Jerusalem characters who are memorialized, together and around the destruction. Kamtza and Bar-Kamtza, the host who commanded, kum tze – “Get out!”, and the wise men who sat there and remained silent. Eviction, expulsion, a deafening silence – kum tze!
This past week the Jewish people marked Lag BaOmer, the 33rd day of the Omer, 17 days before Shavuot, the spring harvest festival and the day we received our Torah. Lag BaOmer is the day of a break in the plague that killed the students of Rabbi Akiva who didn’t respect one another (according to some, they rebelled against the kingdom).
Without getting into the environmental problems inherent in lighting bonfires, this day has come to be a break in the period during which the traditional community minimizes the observance of smachot/joyous occasions, and in the Zionist world, it is a day when we light bonfires, eat, sing, and talk.
The fire of destruction – the fire of sin’at chinam, baseless hatred – is still glowing in the embers and between the weeds. The cry “Get out!” still echoes in the hills and in our hearts. Yet here we come to repair, to stoke a fire of friendship, conversation, eating and singing in community, to uproot the flames, to exchange the cry “Get out!” with the inviting phrase, “kum zitz” – Yiddish for “Come, sit!”
Whether you chose to build a bonfire or contented yourself with watching potatoes roasting in an oven, I hope you found some free space – in a circle around a fire, among the singing voices, between listening to stories both happy and sad, space in your hearts – to call out to one another kum zitz, ta’al ij’lis (Arabic), s’ditis pejalsta (Russian) – Come, sit with us, it’s nice and warm here, and we have room.
Happy days.
***
לשונות של אש – לשנות באש / עודד מזור
בעוד חודשיים בדיוק (וגם לפני עשרה חודשים) יציין העם היהודי את יום י”ז בתמוז, יום נפילת חומות ירושלים, שלושה שבועות לפני שחרב בית-מקדשנו. יש שיתענו, יש שילמדו, רבים מדי יתעלמו, אך רובנו נשוב ונשמע את הסיפור הידוע על בעל-הבית אשר ערך סעודה, שלח את שמשו להביא את אוהבו ובטעות זימן אליו את שונאו. קמצא ובר-קמצא, שתי דמויות ירושלמיות אשר שמן נזכר מאז ,וייזכר לעד, יחד וסביב החורבן. קמצא, בר-קמצא, בעל הסעודה אשר ציווה “קום צא” והחכמים שישבו שם והחרישו. גירוש, שילוח, שתיקה רועמת –
קום צא!
הערב יציין העם היהודי את היום ה-ל”ג בעומר, י”ז ימים לפני חג הביכורים ומתן תורתנו, הוא היום בו פסקה המגפה אשר קטלה את תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה (ויש אומרים: מרדו במלכות). מבלי להתייחס לבעייתיות הסביבתית שבהבערת המדורות, הפך היום הזה לרגע של שבירה בתקופה בה ממעטת החברה המסורתית משמחותיה, ובהקשר הציוני הכללי- זהו יום בו יש עילה תרבותית להבעיר מדורה, לאכול, לשיר ולשוחח.
אש החורבן, היא האש של שנאת-חינם, עדיין לוחשת בגחלים ובין העשבים. הצעקה “קום צא!” עדיין מהדהדת בהרים ובלבבות. והנה אנו באים לעשות תיקון, להבעיר אש של חברות, שיחה, אכילה ושירה משותפת, לתקן את שורשה של האש במקום עליון, להחליף את הצעקה “קום צא!” באמירה מקבלת של “קום זיץ” – ביידיש: בוא שב.
בין אם נבחר להבעיר הלילה מדורה ובין אם נסתפק בצפייה בתפוחי-אדמה ניצלים בתנור, בואו ונמצא מקום פנוי באמת – במעגל, בין קולות השירה, בהקשבה לסיפורים שמחים ועצובים, מקום בליבותינו – לקרוא איש לרעהו “קום זיץ”, “תעל איג’ליס” (ערבית), “סדיטיס פז’אלסטה” (רוסית).
בואי, שבי עימנו, נעים וחמים אצלנו, ויש אצלנו מקום.
ימים שמחים.